יום ביקור ב CAPRI 

הלו חמודים שלום. מה נשמע . - שלום לכם מההורים שמטיילים.
לכבוד יום א' התעוררנו יותר מוקדם, התרחצנו יותר מוקדם ואכלנו יותר מוקדם כדי להספיק למעבורת שתיקח אותנו ל"קאפרי". האי הנכסף. וכל מי שלא היה ב"קאפרי" הרי כי פשוט לא היה.

יצאנו מהמלון במשא רגלי, גוסטב המדריך בראש, מוביל, כיאה לגנרל היחידה, מניף דגל שהוא מטפחת משומשת במקצת (בלשון המעטה), ואנחנו בעקבותיו.
האמת - זה היה דומה יותר לעדר עזים מאשר למחלקת חיילים. וזה היה מתוך אינטואיציה, היות ורק אחר כך גם הסבירו לנו ששם האי - capri בתרגום חופשי, "אי העזים".
אני שוכנעתי. היו רגעים שהרגשתי כך. כמו עז.

נכון. היו כמה חוויות ייחודיות הפעם, אבל, בסיכום הכללי, זאת עוד עיירת נופש כמו מאות אחרות, הפזורות לאורך החופים של הים התיכון ואולי לאו דווקא הנוח מביניהם למבקש נופש של ממש.

ובכל זאת. השייט לאי, כמו כל שיט יש בזה משהו מיוחד. זהו סוג של תחבורה שלא נגיש לנו כל יום. לי עצמי היו כמה הזדמנויות אחרות שזכורות לי כמהנות יותר מאשר השיט ממילנו לאי "קאפרי". גם הלוך וגם חזור.

זה היה שייט בלי "טרסה" (מרפסת) פתוחה, בלי חולצה פתוחה ברוח, בלי צילומים וכמעט בלי אויר.
על המזח, זה ליד זה, הדוכנים וחנויות ה"שמונצ'ס" המקבלים פני כל תייר בכל מקום.
האטרקציה הראשונה, המיניבוסים. השתמשנו בהם כדי להגיע לצידו השני של האי ולבקר ב"מערה הכחולה". ?


הנסיעה בהם, חלום. אלה מיניבוסים מיוחדים, מאין קופסאות פח צרות, על גלגלים ומנוע חזק. מתאימים ל 4 נוסעים מקסימום. מעמיסים כמה שנכנסים. נוסעים במהירות כמעט לא מבוקרת על כבישים דו סטריים שרוחבם הרשמי כרוחב מיניבוס וחצי בלבד.
את הנסיעה הזאת, לא ניתן לתאר. בזה צריך להתנסות. גם אי אפשר לתאר משום שחלק גדול מהנסיעה עוצמים את העניים ומתפללים שלפחות הנהג שלנו יודע מה הוא עושה.
כדי לעבור ממסלול אחד למסלול אחר, הנהג עושה סיבוב כפול סביב כיכר דמיונית, מאין "8 ""???כאשר הרכב כמעט נוגע בגגות הבתים הקרובים לכיכר וכל זה במהירות שלא יספיקו הנוסעים להתעלף.
נהגים שלא הצליחו לזהות בזמן את אשר לפניהם, עשויים לנסוע ב"רוורס" עד שימצאו מפרץ מתאים לעצור ויאפשרו לשני רכבים לחלוף זה על פני זה.
מראות הרכב מקופלות. אין להוציא דבר מחוץ לגבולות ה"פח נוע" פן ימרח על גדרות או קירות הבתים שלצידי הכביש.
הנוסעים איתי חלקם המומים כדי להבין מה מתרחש, חלקם עצמו עיניים ומעיזים הציצו מקסימום בעין אחת..
להפתעתי לא ראיתי תאונות והגענו בשלום לכל המקומות שאמורים הינו להגיע.
"במערה הכחולה" ביקרנו משום שלא יכולנו לאפשר לעצמנו ביזיון. משמע, לחזור לארץ ולספר שלא הינו במערה.
כמו כולם, ירדתי לסירה. עוד בטרם הרמתי את רגלי הימנית, שמעתי צעקה נפוליטנית אמיתית על חשבון האימא שלי ואני נמצאתי בחצי שכיבה, רק שלא במקום הנכון, כנראה. ישראל חברי והבת שלו כבר ישבו על התחת ב"פוזה" שלא זכורה לי בדרך כלל כי מצב טבעי.
התאוששתי, עברתי בכוחות עצמי לקדמת הסירה, השחלתי את עצמי מתחת לקרש העינויים שהיה שם. רגלי הפריעו לי והיו מיותרות. אחרי מאמץ מצאתי עצמי בתנוחה שלא התנסיתי בה מעודי.
את אילנה, האימא שלכם, השכיבו ליד חיים, משתדלת גם היא שלא להכביד. את רגליה הרגשתי בבירור לוחצות - שלא נדע מצרות.
הייתי המום ומבולבל מלהגיב. והנה, ה"ז'לוב" הזה, איש המשוטים, תופש בשרשרת המתוחה לרוחב פתח המערה וב"שוונג" אחד, דוחף את הסירה דרך הפתח הצר (אולי 25 0?ס"מ בקוטר) תוך כדי שהוא נשכב אחורנית על אילנה אישתי, בלי בושה ממש, ואילנה שוכבת על חיים והנה לכם אורגיה שלמה.
לא האמנתי למראה עיני. ?

במערה, המראה מקסים. אבל השכיבה על אילנה והמהומה שקדמה לכניסה בתוספת מחשבות על הצפוי לנו ביציאה מהמערה לא אפשרו לי להנות.
אני זוכר במטושטש את הצבעים הנהדרים הנוצרים ע"י קרני השמש החודרים אל חלל המערה, משתברים במים ויוצרים מעיין תכלת יפה, בהיר, ונעים הממלא את החלל. ברקע, נשמעים צלילי שיר נפוליטני שלא נגמר משום הזמן הקצר שנמצאים בפנים.
ובאותה דרך עצמה, החוצה אל החופש. אל ההיחלצות מהתנוחות המוזרות שאפילו בסרט "קמה סוטרא" לא ראיתי.
אז מה - מי שהיה ב"מערה הכחולה" ועבר בשלום את פתח 25 0?הסנטימטרים רצוי שינסה דברים חדשים. זאת כמובן לא המלצה גם לא עצה. זאת סתם אמירה - כמו שאומר גידי גוב. סתם!
ומשם לארוחת צהריים. כולנו ביחד.
אני בחרתי במרק ובבשר. יש שבחרו במקרונים ודגים וקינחנו בגלידה.
מסעדה גדולה. שירות אדיב. מאוורר, מרפסת גדולה הפונה לגן ירוק. מפות צבעוניות ואוירה טובה. ואחרי זה הביקור הבלתי נמנע בין דוכני המזכרות והסמרטוטריה.
בהליכה איטית עברנו את רחוב החנויות עד קצהו, מעבר לביתו המוזאוני של ?אקסל". ממרומי סוף המדרחוב צילמתי את הנמל של "קאפרי", את מעגן הסירות והיאכתות
ואת מימיו הכחולים והרגועים של הים התיכון .
שתינו, אכלנו גלידה, ושוב שתינו ליטרים של מים אותם סחטנו מהחולצות הרטובות, ובלוח זמנים ראוי לציון, חזרנו לנאפולי ולמלון לנוח לקראת הערב.

בשעה הנקובה כולם היו בנקודת המפגש. מצוחצחים, יפים ומריחים כמו פרפומריה. אורלי התגנדרה בשמלה כחולה ונקודות לבנות, אני בחולצה ורודה, חיים צחצח את הקרחת, וכולם נראו מאוד "רפרזנטטיביים לקראת המופע הצפוי.

נסענו. שילמנו קצת והנהג לקח אותנו ל "סורנטו". כל "בילויי האזור, שם".
על התנועה בכבישים באזור הזה אפשר לכתוב ספר שלם ושיהיה מרתק, אפילו.
הערב, ערב "סן לורנצו". חג חשוב. יש תחושה שכל דבר שיכול לנוע - נוסע.. בכל מקום, בכל תנאי וכל הזמן. ולא ראינו תאונות. זה מדהים.
נהג האוטובוס שלנו התקשה להגיע עד למקום ממש ופרק אותנו לא רחוק. את הדרך ברגל מרחק של אולי י100 0??מטר עשינו בשורה עורפית, צמודים לקירות, תוך סכנת חיים של ממש.
ואם יצאנו בלי נפגעים זה הודות לאיטלקים. לנו אין חלק בזה.
עוד הספקנו לחטוף פיצה, שתייה קרה והתמקמנו במרתף ממוזג, מרוהט ספות ישיבה.
במרכז האולם במה מוארת זרקורים צבעוניים וריצפת זכוכית שקופה, מוארת גם כן.
ברקע, תזמורת סימפונית בהרכב חסר, הנעימה לצופים את זמן ההמתנה.
התכבדנו בכוסית שמפניה, הרמנו אותה - "לחיים" - והתרווחנו לבאות.
הופעת ה"טארנטלה" נפתחה ע"י קריינית נחמדה בנויה היטב פרט לחיוך שהדביקה לעצמה, וזה הרגיז אותי. אני לא אוהב חיוכים מאולצים. יש בהם כדי להתעות.
ההופעה כולה מתאימה למקום ולתיירים המבקשים סממנים של פולקלור עממי מקומי, מוגש ברמה ביצוע של - טוב מינוס - כמו שאומרים המורים.
.
חזרנו למלון עייפים אבל מרוצים. הרי באנו לנקות גם את הראש.
ילדים. חשבנו עליכם. רצינו אפילו לטלפן. גוסטב כבר דיבר עם למעלה ממחצית מהצאצאים של הקבוצה. יש לו קו פתוח למרכזת הטלפון בארץ. הוא לימד אותנו קוד תקשורת שעובד רק עבור מי שמתפלל שחרית (בארבע לפנות בוקר) ולא נוסע בשבת.
לי זה לא מתאים. תיגשו לאימא של מרים והיא תמסור לכם מה שמרים סיפרה לה. וזה יהי הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לספר לכם. מרים תמיד יותר מעודכנת ממני.
ועד שנחזור הסתפקו במכתבים.
השבוע אין ארוחת ערב משפחתית ואני לא רוחץ כלים. אני בחופש. אם אינכם זוכרים איך עושים סלט, יש סרט וידאו. הדגמה מקורית שלי.
להת.... דני